אתמול העברתי סדנה ל60 נשים מהממות שחברות בתוכנית דיווין:
הן עלו על הבמה מיד אחרי ההפסקה,ישבו בכיסאות הבר השחורים הגבוהים בחיוך נבוך אך נחוש והתחלנו לספר לנו מהלב ובאופן הכי סוחף בעולם,
איך הן מצאו את האהבה שלהן.
אחת, רווקה, בת 45.
השנייה, גרושה, בת 48 עם 4 ילדים.
שתיהן סיפרו שהיה רגע, לפני שהן שינו את הגישה, שזוגיות לא הייתה משהו שנראה באופק בכלל,
משהו נחמד שקיים אי שם למלא אנשים אחרים, רק לא להן.
שתיהן דיברנו במשך דקות ארוכות והעיניים בחדר נצצו.
בעיקר כי מעבר לשייכות ולחיוך הזה, להתרגשות מהשנה החדשה, הן דיברנו על משהו גדול יותר:
על להבין שאנחנו נמצאות במרכזם של חיים מאוד נדיבים, שופעי הזדמנויות, לעולם לא נשאר עזובות ללא חלום מוגשם.
לא אם אנחנו נעשה את הצעדים שלנו ונגיע לתחנה.
